מה מניע אותנו לאכול משהו שלא רצינו מלכתחילה לאכול?

"הילדים רוצים לאכול איתי גלידה. מה, לא לאכול איתם? לא רציתי בכלל לאכול ממנה, לא מבינה למה אכלתי בכל זאת."

לאחרונה אני שומעת הרבה יותר משפטים כאלה.

ואני שואלת... "למה?" למה באמת אכלת ממנה בכל זאת?

(ברוב הפעמים התשובה תהיה, "אני באמת לא יודעת, משהו השתלט עלי").

מה מניע אותנו לאכול כשאנחנו לא רוצים לאכול..?

מי מנהל את האכילה שלנו?

הילדים שביקשו?

הגלידה המפתה שקשה לעמוד בפניה?

הטעם המוכר והזכור כמענג?

התחושה שיש כאן הזדמנות נהדרת לעונג, לסיפוק?

או שכל התשובות נכונות?

אנחנו, ורק אנחנו מנהלים את האכילה שלנו לחיוב או שלילה.

אף אחד לא מכריח אותנו לאכול שום דבר, יש לנו בחירה וחופש מוחלט לבחור מה אנחנו מכניסים לפה שלנו. לא רק מה אנחנו מכניסים, אלא למה.

יש לנו המון סיבות למה לאכול, הרבה מהן סיבות רגשיות כמובן ולכאורה אין לנו מה לעשות עם זה.

כשאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לשאלה הזו, מקבלים תמונה ברורה יותר, לא תמיד נעימה יותר, אבל ברורה יותר...

בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם אוכלים משהו שלא רציתם, שהדבר הזה השתלט עליכם, שאתם במלחמה נגדו – דבר אחד חשוב לזכור.

במלחמה יש רק מפסידים! וכך גם במלחמה הזו.

אם אתם מוצאים את עצמכם נלחמים מול אוכל מסוים – עדיף לאכול ממנו ולשחרר את המאבק.

אח"כ, כשיגיע הרגע הרגוע יותר, לשאול למה.

לשאול בכנות, מה המענה שחיפשנו, מה הניע את האכילה הזו, במיוחד אם אני יודעת שזה לא האוכל המדויק עבורי כרגע - מה גרם לי בכל זאת לאכול ממנו?

מה היתה הציפיה מהאוכל הזה, האם הציפיה הזו מומשה?

ולשאלה החשובה - האם יתאפשר לנו לקבל את המענה הזה בדרכים אחרות שאינן קשורות לאוכל?

אם נבוא בטוב לגוף שלנו, נאהב אותו, נזין אותו כפי שהוא ראוי – המלחמות האלה ילכו ויפחתו.